בתחבולות

..."אוקיי מוסא. שים לב." ארנון פתח מפה טופוגרפית,

"אנחנו כאן" הוא הצביע על נקודה דרומית לחברון, "כפר דומא, אתה צריך להגיע לחנות הירקות ברחוב המרכזי של כפר אמריש ולקנות שתי חסות ושקית בצל ירוק. משם אתה מגיע לקסבה בחברון. שם אתה קונה חמש עשרה פיתות ומשם אתה חוזר למחנה בסירקין. ברור לך שאף אחד לא צריך לזהות אותך. יש לך עשרים וארבע שעות להתייצב בסירקין" דוד הביט במפה. מנסה לזכור את כל הפרטים הנחוצים. ארנון קיפל את המפה והכניס לתיק שלו. "בהצלחה" פתח את הדלת ודוד יצא אל חשכת הליל. אלומת האור של פנסי המכונית האירה את עצי מטע הזיתים. המעיל המרופט עזר לו להתגבר מעט על הקור. רמי התניע את המכונית והם נעלמו מאחורי עיקול הדרך. חושך מוחלט שרר. עברו מספר דקות עד שעיניו של דוד התרגלו לחושך והוא החל להבחין בצללי העצים.

אחרי כקילומטר עצר ארנון את הרכב. "אוקיי אני עליו" רמי ירד ממנו והחל ללכת לכיוון ממנו הגיעו. דוד החליט לחכות לאור הבוקר. קריאת המואזין מהמסגד בדומא העירה אותו. הוא היה מקופל בתנוחת תינוק תחת עץ זית עב גזע. מנסה לשמר את חום גופו. לפתע שמע קולות בערבית במרחק מה ממנו. לרגע נמתח אך מיד הרפה והלך לכיוון הקולות. ערבי זקן עמד ליד מחצלת תפילה והתפלל פג'ר. תפילת השחר. הוא הבחין בדוד אך הקפיד לסיים את התפילה. קרא לדוד להצטרף אך דוד אמר לו בערבית שזה עתה סיים. הזקן סיים את התפילה. קיפל את המחצלת והזמין את דוד לשבת איתו על פיתה גבינת עזים וזיתים. מצוות הכנסת אורחים. "אני סעיד אבו-שאדי"

"אנא מוסא סלמאן " ענה דוד.

" לַוֵין אנְת?"

" אַנַא בִּטַרִיקִי לִאמריש. אני בדרך לכפר אמריש"...